שלישית, אין ספק שרווקים ורווקות אינם צריכים להתכחש למיניות הגופנית שלהם או להדחיק את העובדה שיש להם תשוקות גופניות ודחף מיני. המאבק הזה הוא חלק מהותי של החיים כרווק: “אֲנַחְנוּ מִתְהַלְּלִים גַּם בַּצָּרוֹת, שֶׁכֵּן יוֹדְעִים אָנוּ כִּי הַצָּרָה מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת, וְהַסַּבְלָנוּת לִידֵי עֲמִידָה בְּנִסָּיוֹן, וַעֲמִידָה בַּנִּסָּיוֹן לִידֵי תִּקְוָה. וְהַתִּקְוָה אֵינָהּ מַכְזִיבָה, כִּי אַהֲבַת אֱלֹהִים הוּצְקָה לְתוֹךְ לִבֵּנוּ עַל-יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ” (רומ’ ה 5-3). אי אפשר לברוח מהחרמנות שלנו. היא מלווה אותנו בחיים עלי אדמות. מה שאנחנו חייבים ללמוד לעשות זה לנהל אותה בנאמנות כלפי אלוהים.

ההבנה שאנו במאבק עוזרת לנו גם להבין ש“אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ” (רומ’ ח 1). כולנו חוטאים. ההבנה הזאת אמורה לקרב אותנו לאלוהים בענווה ובכניעה, ולאחרים בשקיפות, תפילה משותפת ואהבה. אם נדחיק את החטא והרגשות שלנו, נפתח גאווה מתעה כי נרגיש שאנחנו לא זקוקים לאלוהים בכל רגע של חיינו. זה ירחיק אותנו מאלוהים ומאחרים – ההיפך ממה שאנחנו צריכים. אלוהים וקשר עם אחרים הם הפתרון לכל פיתוי והתשובה לכל הרשעה. אלוהים נותן לנו את הכוח להיאבק ולהתגבר, והוא סולח לנו ומטהר אותנו כאשר אנחנו נופלים.

רביעית, מיניות בצלם אלוהים, בתוליות בלב וגוף, דורשת שנאהב את הסובבים אותנו ראשון ולא נדרוש את טובת עצמנו (קור”א יג 8-4, מרק’ יב 31-30).  אנחנו נאבקים נגד הבשר שלנו כדי לא לחטוא לאחרים דרך חטא מיני במחשבות או במעשים. זה כולל כל דבר שמשתמש באדם אחר בלי שברית תחבר בינינו – פנטזיות, פורנוגרפיה, אוננות עם מחשבות או תאווה, פלירטוטים חסרי משמעות, וכולי. אין כזה דבר “חטא פרטי” שאינו משפיע על מישהו אחר. משמעותו של כל חטא מיני היא שאני אוהב את עצמי יותר מאשר את אלוהים, ויותר מאשר רעי.

חמישית ואחרונה, אני חוזרת על זה שרווקים ורווקות אינם אוכלוסייה מדרגה שנייה. לחיים ברווקות יש ערך גם בלי בן או בת זוג או ילדים. כאשר אנחנו פועלים מתוך המתנות שאלוהים נתן לנו ומשרתים אחרים מתוך אהבה לאלוהים בכל דרך אפשרית, אנחנו מגלים להם את המשיח ומממשים את מטרתה של המיניות בעיניי אלוהים.